שיטת הקנגורו, או המגע “עור לעור”, היא פרקטיקה שנעזרים בה בעיקר בפגיות, בה ההורה/המטפל שם את התינוק צמוד לגוף שלו, כך שגם התינוק וגם המטפל אינם לבושים, ומעליהם שמים עיטוף (בגד גדול או שמיכה).

שיטה זו נולדה מתוך מצוקה.
בבית חולים בקולומביה היה אכלוס יתר בפגייה, והתנאים הקשים של הפגים הביאו להדבקויות במחלות בין התינוקות ולתמותה של תינוקות.
מתוך המצוקה הזו עלה בראשו של הרופא אדגר ריי, להצמיד את הפגים לאמותיהם בדומה לאיך שאמהות הקנגורו מטפלות בילדיהן.
שיפור המצב של התינוקות היה מיידי והוביל לאשפוזים קצרים יותר, ירידה במספר ההדבקות ואמהות החלו להגיע יותר לתינוקות שלהן (corner, 2017).

מאז נעשו מחקרים רבים על השיטה וגילו באמת שמגע עור לעור חיוני מאד לפגים וגם לתינוקות בחודשי החיים הראשונים שלהם. (Entwistle, 2014; Ludington-Hoe, 2011; Neu, 2010).  

בפגיות בארץ מאמצים את השיטה ומעודדים את ההורים “לעשות קנגורו” כמה שיותר.

בספרות המחקרית ישנו חוסר גדול ונוכח במחקרים על שימוש במנשאים, והרבה פעמים כשמדברים על מנשאים נמצא ציטוט ממחקרים אחרים שמדברים דווקא על שימוש בשיטת הקנגורו ולא על שימוש במנשא לצורך הטיפול בתינוק ומענה על צרכיו.

חשוב לזכור, שפרקטיקת הנשיאה היא לא בדיוק כמו פרקטיקת הקנגורו:

התנוחה שבה התינוק מונח על הגוף, היכולת לשמוע את הנשימה של הנושא ולהרגיש את חום גופו, שותפים הן לקנגורו והן לנשיאה במנשא.

בשונה משיטת הקנגורו – במנשאים בדרך כלל בגדים חוצצים בין הנושא לתינוק, נשיאת תינוקות נעשית עד גיל הרבה יותר מאוחר, לאורך יותר זמן, הנושא זז (מתנועע במרחב) ונשיאה במנשא יכולה להיות גם על הגב ועל הצד. (Reynolds-Miller, 2016).  

מלבד זה, המנשא יכול לאפשר לנו לעשות קנגורו לאורך זמן רב.

במחקר של ריינולדס מילר (2020), נתנו מנשאים (וגם ליווי ותמיכה הנוגעים למנשאים) למשפחות יוצאות פגייה. לאחר מכן הם התבקשו לדווח על חוויותיהם בשימוש המנשאים.
ריינולדס חילקה את החוויות לקבוצות נושא והשוותה בין חוויות הנשיאה לחוויות טיפול הקנגורו.